אסתר המלכה ומרדכי דודה נקלעים למשבר בין שלטונות הממלכה הפרסית לעם היהודי ושניהם פועלים לתיקון המשבר בצורה הפוכה לחלוטין זה מזה. מרדכי עולה על בריקדות, ואילו אסתר מחפשת דרכים להבנת התהליכים התת-קרקעיים המניעים את הנפשות הפועלות.

הסיפור מתחיל כחודש ימים בלבד לאחר הגעתה אל הארמון. אז מתברר לאסתר כי המן, שהתמנה ליועצו הבכיר של המלך, מתכוון לפגוע קשות בעמה. באותו זמן, מעמדו של המן אצל המלך אחשורוש רם בהרבה ממעמדה, ואסתר חוששת כי לא תוכל למנוע את האסון המרחף מעל בני עמה, ויתרה מזאת, קרוב לוודאי שתצטרך לשלם בחייה על ניסיון נפל כזה. אסתר מבינה אפוא כי עליה להעביר את המלך לצדה באמצעות תקיעת טריז בינו ובין המן.
המלך ויועצו הבכיר אינם יודעים מה דתה של אסתר, ואילו היא מכירה היטב את חשדנותו המופלגת של המלך, שלא היסס לפני זמן קצר לגרש את ושתי, וזה עתה ניצל מניסיון הפיכה. על כן אסתר נוקטת בטקטיקה זהירה ביותר. היא רוכשת את אמונו של המלך, ורק אחר כך מנתצת את הקשר הסימביוטי בינו ובין המן.

המלך רואה לפתע את אסתר בחצר הפנימית. היא לא מעוררת בו רגשות פחד ועוינות אלא אמון וחיבה. "מה בקשתך אסתר", שואל המלך אחשוורוש ומופתע מאוד מבקשתה שהוא והמן יבואו למשתה. בהזמנה זו , אסתר אינה מערערת על הקשר ההדוק בין המלך לבין המן, כי אם להפך, היא מבקשת שהלה יצטרף למפגש האינטימי בינה לבין בעלה. מרגע זה המן והמלך פשוט משחקים לידיה.
המן, שההצלחה עלתה לו לראש, מתנהג בפזיזות ומעורר את כל חשדותיו של המלך שממילא נמצא בתקופה רגישה, גם בלי פרובוקציות מיותרות. ואילו המלך שכל מיצי החשדנות מתעוררים בקיבתו, מחפש דמות אמינה להיאחז בה ומחליף בתפקיד זה, את המן באסתר המלכה.
מרדכי בגישתו הקיצונית לא היה מצליח למנוע את הפוגרום הקשה שתוכנן נגד העם היהודי ואילו אסתר המלכה, במניפולציות פוליטיות, הראתה שהדרך לניצחון היא להבין את הצד השני ולגרום לו לרקוד לפי החליל שלך.

רננה רז היא בחורה עסוקה, אבל זה לא גורם לה להיות עצבנית או לאבד את קור רוחה. ההפך. היא ממשיכה להיות חביבת הקהל והמבקרים כאחד.
יהיו כאלו שירטנו: אין צדק בעולם, גם יפה, גם אינטליגנטית, גם מצליחה (ואולי שאלוהים בכל זאת אוהב רפורמים?) לכבוד המהדורה המיוחדת של 'לאתון' ראיינו את רננה רז והשתכנעו שהכול מגיע לה.

קודם כל, מה שלומך?

"בסדר גמור. התקופה האחרונה עמוסה מאוד. איכשהו אני תמיד מצליחה להיות עסוקה בהמון דברים, גם כשאני חושבת להירגע ולנוח קצת – זה לא קורה, אבל אני מודה על הדברים שאני עושה".

מה את מרגישה שאת עולה לבמה?

"חופש, ריכוז, מחויבות לעשות את ההופעה ואת התפקיד שלי הכי טוב שאני יכולה".

כשאת מופיעה, את חשופה יותר או מוגנת יותר?

"מוגנת יותר, הבמה היא מין תחום שבו הכול אפשרי, הכול מתקבל, יש הרבה פחות חסימות רגשיות מאשר בחיים עצמם"

איך את מצליחה להיכנס לדמות אחרת?

"אני מנסה לדמיין את עצמי חיה את החיים של הדמות הזו, ולראות דרך העיניים שלה את הדברים שקורים לי. בתור רקדנית – אני גם מחפשת את זה בגוף, אם זה משפיע על הגוף,אז זה גם משפיע על שאר הדברים. למשל – אני מנסה לחקור אם הדמות הולכת נורא זקוף או שהיא מגוננת על עצמה, האם היא הולכת מהר או לאט".

יצא לך פעם לשחק תפקיד שהיה לך קשה להתחבר אליו?

"לא. החלק האנושי והמעניין של המשחק מתרחש כשאתה מגלם דמות שלא דומה לך – ואז אתה לומד לגלות אהבה או חמלה לכל מיני סוגי אנשים. בחיים האמתיים, אם מישהו מעצבן אותך, אתה לא תמיד מנסה לחוש אליו אמפתיה או להבין את המניעים שלו. במשחק – אתה לא רב עם הדמות, אתה מבין אותה, וזה מרחיב את החוויה בתור בן אדם".

יש דמות שלא תסכימי לגלם?

"אין שום דמות כזו. זה החופש במשחק – לא לשפוט את הדמות ולבקר אותה לפי מעשיה אלא להיות נאמן לה".

מי אכזרי יותר - אלכסיס או המגילה?

רננה אומרת שהיא אוהבת את פורים. היא משתייכת לזרם היהדות המתקדמת, ולפורים יש בעבורה גם משמעויות רוחניות."עצם העובדה שזו מצווה לשמוח ולאבד את עצמך, לוקח אותך למקום שנורא מחזק את החיים. פורים הוא חג שעוזר להבין שהחיים הם לא תמיד דבר רציני וכבד ולפעמים אפשר לקחת אותם בקלות. זו גם מחויבות: להיות שמח ולא להסתכל רק על הקשיים".
היא מספרת שהתחפושת האהובה עליה היא אלכסיס מ'שושלת'.

אבל לא הכול שמח בפורים.

"כן. החלק האחרון של המגילה אכזרי מאוד, ואני פחות מתחברת אליו. מספרים בו שהיהודים ורצחו המוני אנשים".

ואיך את מיישבת את הקונפליקט?

"יש המון דברים ביהדות שנוגעים בערכים אוניברסליים, ומצד אחר דברים שתלויים בנסיבות החברתיות של כל תקופה. אני לא מרגישה שהסוף האכזרי של הסיפור מבטא את המהות של פורים. אני מפרשת אותו כתוספת שכנראה היה צריך להוסיף מכל מיני סיבות. המסר של הסיפור היה מובן גם בלי שהיה מתבצע טבח בסופו. אני מנסה להתרכז בנס עצמו ובכך שהיהודים ניצלו מגזירת המוות, ולא בכך שהחזירו את הכבוד של מרדכי והראו לכל הגויים שהיהודים חזקים יותר".

כשרוח ואש נפגשות

רז, בת 30 עוד מעט, נולדה וגדלה בפתח תקווה. בוגרת 'תלמה ילין' ו'בת דור'. היא רקדה בלהקתו של עידו תדמור, ומשנת 1999 היא יוצרת עצמאית במחול.
בין עבודותיה: 'דמעות בצל', 'פלורנטינו', 'להכניס להוציא', 'קראו לנו ללכת', 'רפאים' ו-'motel'. בנוסף, למדה משחק ב'תאטרון החדר' של אמיר אוריין, לימדה בבצלאל וכיום מלמדת באוניברסיטת חיפה בחוג לתאטרון. היא מוכרת לכולנו מהטלנובלות 'אהבה מעבר לפינה' ו'החצר' ומהדרמה 'המקום'. היא גם זכתה בכמה פרסים וביניהם: פרס שר המדע, התרבות והספורט ליוצרים צעירים, ופרס לאמנויות הבמה לשנת 2006. כיום היא חיה עם בן זוגה ומתגוררת בתל אביב.

רז גדלה בבית חילוני לחלוטין, ולקראת גיל המצוות, אמה נחשפה לתנועה ליהדות מתקדמת (תנועת הרפורמים), וסחפה עמה את רננה. "אמי הציעה לי לעלות לתורה בבת המצווה שלי. הרעיון קסם לי, ודרך זה התחילו ההיכרות והכניסה שלי לעולם הזה, שנמשכים עד היום".

איך את מסכמת את חוויית העלייה לתורה?
"זאת אחת החוויות המשמעותיות שהיו לי בחיים. פשוט כיף. למידת ההפטרה, הטקס עצמו, ותחושת הגאווה שלאחר מכן הם ייחודיים מאוד לאישה. פעם בשנה, בהגיע מועד ההפטרה שלי, חזון ישעיהו, אני הולכת לבית הכנסת של אמא שלי בנתניה ועולה לתורה. זה טקס שנורא נעים לי לעשות בכל פעם".

במשך השיחה, רננה הפתיעה אותי בכך שהיא לאו דווקא רואה עצמה כאישה פמיניסטית, איננה רואה צורך ללחום לזכויותיהן של הנשים, ומחזיקה בהגדרות לא רגילות למושג הנשיות: "נשיות וגבריות, מעבר למין, זה סוג של אנרגיה. אני חושבת שנשיות היא אנרגיה מכילה יותר, וגבריות היא אנרגיה יותר פורצת קדימה ואגרסיבית. גם לנשים וגם לגברים יש משני סוגי האנרגיות הללו. אני לא רואה בנשיות משהו רך ואמהי, אלא עצמתי."

האם נתקלת פעם בבעיה או במחסום עקב היותך אישה?

"אף פעם לא נתקלתי במקרה ברור של אפליה על סמך היותי אישה. אני לא מרגישה קיפוח – ואת מה שמגיע לי אני דורשת וזה אכן קורה."

מפיך זה נשמע פשוט.
"לדעתי, זה קשור מאוד לחינוך ולמחשבה. אף פעם לא חונכתי מתוך מקום שבו האישה צריכה לעבוד קשה יותר בשביל להשיג דברים. אני מרגישה שאני חיה את חיי בעצמאות ובחופש ואני לא מתעכבת על הדברים שנחסמים בפניי. ואם דבר אכן נחסם בפניי - זה לאו דווקא מפני שאני אישה, יכול להיות שזה משהו שאני לא אמורה להתנסות בו כרגע, או שאני צריכה יותר זמן להבשיל איתו. זה חלק מהתפיסה שלי שלא הכול נמצא בידיים שלנו ויש כוחות גדולים מאתנו".

את מגדירה את עצמך פמיניסטית?
"אני חייה את חיי בדעתנות, בעצמאיות ובחופשיות – ואם זה נקרא פמיניזם אז כן, אני פמיניסטית. את רוב הפמיניסטיות מניעה איזושהי לוחמנות שקשה לי להזדהות אתה".

מהו המודל לחיקוי שלך?
"אני חושבת שאמא שלי, אבל כל בן אדם שאני רואה שהוא אמיץ מספיק להגשים את עצמו מעורר אצלי השראה."

[אולי להוריד או בבוקסה נפרדת?]
תארי במילה אחת..
גוף – "חומר"
פמיניזם – "עצבים"
נשיות – "גבריות"
אהבה – "הכול"
ריקוד – "חופש"
השכלה גבוהה – "מלחיץ"
משפחה – "חום"
יופי – "הבל"
חתונה – "אושר גדול"
יום האישה – "את באמת ניג'וס!"

רננה רז במשפט אחד.
נורא קשה להגדיר את עצמך... אני פשוט כוראוגרפית, רקדנית ושחקנית שמקדישה את חייה לחקור את המופלא שבחיים".
מסר לקוראים: "אני רואה הרבה אנשים שמסתובבים בחוסר ביטחון ובפחד, ואני מודעת לזה שאני מאמינה בעצמי וזה זכות בשבילי שכך חונכתי וגדלתי. אני חושבת שבחיים הללו חשוב מאוד להגשים את עצמך בכל המובנים שאתה יכול, אף פעם לא לצמצם את החלומות, תמיד להרגיש שאתה חי את החיים בחופש."

ידידיה מאיר מעדיף לנהל את קשריו עם העולם באמצעות הודעות אס.אם.אס. אחרי שבוע של התכתבות סוערת שנערכה כדי לקבוע מקום וזמן לראיון, אני יכול לומר בוודאות: מדובר בכותב האס.אם.אסים הרהוט ביותר שפגשתי מעודי. ממש אפשר להרגיש בבן אדם דרך המכשיר. מאיר מנקד, מפסק ולא שוכח להוסיף רווח אחרי הנקודה. נראה שהוא פשוט אוהב להתבטא בשורות קצרות וקולעות, כפי שהוא עושה ב'אפעס'. מאיר, 31, נשוי + שני ילדים גדל במושב גמזו ("לא מושבניק, הבן של הרב") גר בעבר בנחלאות בירושלים, היום ברמת השרון.

גילוי נאות. מה זה גילוי? האמא של הגילויים! אמא שלי הצטרפה לפני כשנה לצוות הכותבים של 'אפעס', אז אולי אני משוחד (אל תקשיבו למילה שיש לי להגיד על הבדיחות של 'אפעס', שכר הלימוד שלי תלוי בזה).

קבענו ב'קופי בין' במרכז העיר וזיהיתי אותו בקלות לפי הכיפה שחורה והזקן הג'ינג'י. הוא החזיק בידו לפטופ וארבעה ספרי קודש והשתאה: 'מה זה, כולם כאן אמריקאים ודוסים!' הספרים, הוא הסביר אחר כך, נועדו לחברותא, עם אשתו, העיתונאית סיון רהב מאיר.

מה אתה? אני לא מצליח להבין, חרדי? דתי-לאומי?

"אני, לא... ", הוא משתהה, "עורך הדין יעקב ווינרוט (מבכירי עורכי הדין בארץ, חובש כיפה שחורה; א"א) אמר פעם שהוא שייך לעולם הלא שייכים ואז תיקן את עצמו ואמר שגם לעולם הלא שייכים הוא לא שייך, אז אני אפילו לא שייך לעולם של יעקב ווינרוט, שלא שייך לעולם הלא שייכים. אני לא שייך לאף מגזר. גם התחתנתי עם חוזרת בתשובה, ובחברה הדתית זה בכלל מיועד לקטועי ידיים ורגליים. אני גם גר ברמת השרון".

תשובה ברורה יותר לגבי הגדרת הזהות שלו, קיבלתי באמצעות תיאור חוויית הצפייה בטלוויזיה: "כל פעם שאני רואה מישהו עם כיפה על המסך אני נדרך. מניסים משעל דרך יגאל עמיר ועד הרב עובדיה. בשבוע שעבר שודר חיקוי של הרב עובדיה יוסף ב'ארץ נהדרת', לא נדרכתי מהחיקוי אלא מהתגובה הצפויה המטומטמת של ש"ס. היא הגיבה כמובן כמו מטומטמת".
ידידה מאיר הוא סמינר מהלך של שלושה ימים בחסות קרן אבי חי על זהות ישראלית זהותיהודית ומה שביניהן. על ההתבטאויות של בניזרי בנוגע להומואים, הוא אומר בלא שמץ של פוליטי קורקט: "הוא מנבל את הפה כי הוא היה חילוני וחזר בתשובה, ולכן הוא צריך להוכיח את עצמו. אני לא שמעתי מעולם על הגמרא הזו 'מי שמרעיד את איברו'", ומצד שני הוא טוען שיש גם קיצוניות מהצד הליברלי של המגרש.
הוא מעיד על עצמו שאין לו דעות נחרצות מאוד והוא נוטה להקשיב ולהשתכנע. אני שם לב לתכונה הזו שלו כשאני מסביר לו למה חשוב לערוך מצעד דווקא בירושלים. לפי המבט בעיניו, עוד כמה דקות, וגם הוא היה מנופף בדגל צבעוני בקינג ג'ורג'.
לא מודה לקב"ה על האינצ'ים בעיתון

'אפעס' התחיל כ'ניוז לטר' מבודח שמאיר נהג לשלוח לחבריו. קובי אריאלי ("החבר הכי טוב") ואורי אורבך שמשו יועצי סתרים. בעבר כתב אתו את המדור יאיר חסדיאל, עורך דין חרדי מבני ברק, ובשנה האחרונה הצטרפה אמא (נילי אושרוב בשבילכם).
אחר כך הם עברו ל'הארץ', ואחרי כמה שנים גם ב'ידיעות' לא היו יכולים להתעלם מהאהדה ש'אפעס' זכה לה. הם הציעו למאיר הצעה שלא יכל לסרב לה ועכשיו הוא שם, מדי שבוע, במוסף השבת, עם הרבה יותר חשיפה וגם, לדבריו, הרבה יותר כאב בטן.
הראשון שזיהה את הפוטנציאל היה רוגל אלפר, העורך לשעבר של מוסף 'הארץ'. הוא הציץ, נפגע והציע להם לפרסם את אסופת הבדיחות הפנימיות במעוז הליברליות הישראלי. בקרב קוראי 'הארץ' היו תגובות צוננות בהתחלה. מאיר מספר:"החלפנו את המדור של שאלות הטריוויה שקוראי 'הארץ' אוהבים נורא. זה התחביב שלהם בשבתות בודדות: לשאול את עצמם שאלות ולבדוק אם הם יודעים או לא יודעים. אנשים השתגעו, מישהו כתב מייל עם עשרים שאלות: 'למה אפעס במקום עשרים שאלות? למה אפעס במקום...'– ככה עשרים פעמים".

איך הרגשת לעבוד ב'הארץ'?

"זה היה ריגוש עצום. כשאמרתי לאנשים איפה אני עובד אפשר היה לראות את ההלם על הפנים שלהם. ואז הם בטוחים שאני כתב לענייני חברא קדישא ואני אומר בגאווה שאני סאטיריקן. אני גאה כי אני מיעוט נרדף. אבל זה בזכות הפלורליזם של הארץ. במכתב הפרידה מעמוס שוקן אמרתי לו תודה ושזה לא מובן מאליו בעיני שהם נתנו לי את הבמה הזו".

אם חשבתם שהוא מודה לקב"ה על האינצ'ים שניתנו לו, הוא ממהר להדגיש: "אני לא אסיר תודה, תמיד מעצבן אותי שאומרים 'נתנו לכם, הכנסנו אתכם', "הכנסנו דוסים לגלי צה"ל". אבל מי אמר שהתקשורת היא שלכם? מי אמר ש 'דתיים משתלבים בתקשורת'? חילונים משתלבים!"

אני לא אמכור את אמא שלי בשביל בדיחה, אבל את אחותי כן

הז'אנר העיתונאי של 'עמוד סאטירי', כלומר עמוד עם בדיחות, דחקות ועקיצות, עבר כבר כמה גלגולים מאז תחיית העיתונות העברית. המדור האחרון שהצליח להשאיר את חותמו היה 'דבר אחר' ושיא תהילתו היה בשנות השמונים והתשעים. השתתפו בו דינוזאורים כמו שלמה ניצן, יאיר גרבוז ודני קרמן. מאז הז'אנר הזה ידע עליות ומורדות.
מכל המדורים של השנים האחרונות נראה ש'אפעס' הוא החד והעקבי שבהם. הוא מצחיק, מצליח לזהות ניואנסים וזיופים קטנים, הבדיחות מהודקות. הם משתדלים לצחוק על דברים עקרוניים ולא רק לשחק משחקי לשון ('ויצים' בשפה המקצועית-אידישאית-אפעסית). אם כי לא כולם יגדירו את 'אפעס' סאטירה, מאחר שאין לו קו אידאולוגי ברור.

כמו תחומים אחרים בעיתונות, גם מדורי הסאטירה הופרטו. הכותבים אינם עובדים קבועים של העיתון אלא פרינלסרים, אבל אל דאגה, מאיר מצליח להתפרנס יפה מהבדיחות.
אם ציפיתם להציץ לישיבה מעושנת של צוות המדור במערכת לקראת הדד-ליין, נכונה לכם אכזבה. הכול עובד במייל, מקסימום טלפון פה ושם לחידוד אחת הבדיחות. גם אתם יכולים לשלוח להם בדיחה, בתמורה תקבלו קרדיט.

במהלך הראיון מאיר נדרש לסגור את המדור ליום שישי הקרוב, ואשתו סיון רהב מאיר (אישיות מפורסמת ומכובדת בזכות עצמה) מגיעה לבית הקפה לעבור אתו על ההגהות האחרונות במייל.

'אפעס' זה סאטירה, או אוסף של בדיחות?

"גם וגם. אבל האג'נדה הראשונה של המדור היא להצחיק. האוריינטציה שלי היא דתית-ימנית והכותבת הראשית שלי, נילי אושרוב, היא אשת שמאל קיצונית בעיניי. אבל האידאולוגיה היא קודם כול להצחיק. לדוגמה, הבדיחה שלה על הממשלה והסיוע ההומניטרי בעזה: "ממשלת ישראל: לא נשאיר סוכת אבלים אחת בלי כיבוד" - באופן אישי, אני נגד סיוע הומניטרי, אתה לא יכול להילחם באויב אם אתה מסייע לו, אבל הבדיחה עובדת, אז הכנסתי אותה. אני לא אמכור את אמא שלי בשביל בדיחה מצחיקה אבל את אחותי כן.
הסיוט שלי כעורך מדור סאטירי, הוא שמישהו יסתכל ויגיד "מה אה.. רגע... רגע.. " ורק בסוף יבין ויצחק. הקורא לא חייב להיקרע מצחוק. אבל שיבין. אני רוצה שהקורא יקבל את הבדיחות לפנים, טראח."

איך אפשר בכלל לכתוב סאטירה בתור אאוטסיידר? אתה לא מכיר את הקודים.

"להיות אאוטסיידר זה חיסרון בעולם האמתי אבל כסאטיריקן זה יתרון. כשרוגל אלפר הציע להפוך את אפעס למדור הסטאירי של הארץ אמרתי לו 'איך אתה מפקיר את הסאטירה של עתון 'הארץ' בידי אדם דתי?! אני לא הייתי נותן לחילוני לשאת דרשה בבית כנסת שלי", ואז הוא אמר לי שיש לנו יתרון כי אנחנו מסתכלים מהצד, אנחנו מסתכלים מהצד על נינט, על יאיר לפיד, על הכול. הסאטירה שלנו היא לא בהכרח פוליטית, אנחנו פשוט מחפשים מה מזויף. יש לסאטירה בישראל, לפחות הישנה, כל מיני שטנצים. היה את דוד לוי ויש שטנץ הרב עובדיה שהוא עילג שכזה, ושרה נתניהו זורקת נעליים ופרס הוא לוזר. אני רוצה לפתוח את נקודת המבט. למה לצחוק על פרס ולא לצחוק על יאיר לפיד ועל רינו צרור?"

הבדיחה שהוא הכי גאה בה היא הדמות הקבועה של יאיר לפיד. יאיר לפיד, בגרסת ידידיה מאיר, ממחזר את קלישאותיו על "להיות ישראלי השבוע" תוך כדי שהוא מנסה למכור עוד ספר תנ"ך מסדרת עם הספר של 'ידיעות אחרונות' ובנק פועלים. עוד בדיחה אהובה היא 'מה היה קורה לו יגאל עמיר היה נהרג בגולני': "חשבנו מה היו אומרים בהספד, על החיוך שלו ושאר מעלותיו כלוחם וצלף". כאן הוא מבקש לעצור לרגע ולהודות לאישה יקרה: "אני, בשם כל כותבי הסאטירה בארץ, אסיר תודה ללריסה טרימבובלר. אישה שאם לא הייתה באה לעולם, לא יודע מה היינו עושים. כמה בדיחות היא נתנה לנו, כמה פרויקטים. וזה מתפתח, יש להם ילדים, עוד מעט תהיה יומולדת, יש בר מצווה, זה ילך אתנו שנים".

נראה שסוגיית ההשתלבות בעולם התקשורת המתירני חושפת קונפליקט פנימי. כשאני שואל אותו אם צריך אישור הלכתי למדור סאטירה הוא אומר: "מה פתאום! יש דבר כזה בהלכה 'אין איסור חל על איסור' ", כלומר אם העיתון החילוני אסור מראש אז מה פתאום לשאול אם מותר להשתתף בו.
אבל מאיר נמלך בדעתו מהר מאוד ומנסה למצוא אישור אחר: "בעצם אני חוזר בי. יש אמירה בגמרא 'שכל ליצנות אסורה, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות'. ליצנות היא כמו שמן המשוח על המגן שדוחה את כל חיצי המוסר. אבל יש ליצנות אחת שהיא מותרת ואפילו מצווה זו 'ליצנותא דעבודה זרה'. איזו עבודה זרה? נינט, להתעסק באולמרט כל היום. אני צוחק על כל מיני ערכים מקודשים שההמון נוהה אחריהם ולא שם לב".

כחובב יאיר לפיד אי אפשר שלא לסיים במשחק אסוציאציות קצר:

בדיחה: "הרשלה".

בדיחה שאתה מתחרט עליה:

"לצערי, אני לא חושב שאני כזה משפיע. בטח לא כמו 'ארץ נהדרת' או מאמרים בעיתון".

'הארץ':

המקבילה החילונית ל'יתד נאמן'. עיתון בעל תפיסת עולם".

חזרה בתשובה
"מושג עם יחסי ציבור גרועים. אשתי למשל מתביישת להגיד שהיא חוזרת בתשובה אף על פי שזה אמור להיות דבר חיובי".

חרדים
"כנ"ל. ציבור עם יחסי ציבור גרועים. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב על החרדים לו הייתי מכיר אותם מהעיתונות בלבד".

עד דלא ידע

"היום הכי לא אהוב עלי. מרה שחורה נופלת עלי ביום הזה. רק השמחה של תשעה באב משתווה לדיכאון של פורים. זה נורא מלחיץ כשמכריחים אותך להיות שמח".

ירושלים

"מקום טוב אבל נורא רחוק מתל אביב".

רמת השרון

"מקום מקסים. נורא כיף. וגם משרת את נטיותיי האנתרופולוגיות".

דוס מחמד

"מילה שהמציא אורי אורבך. כמה מחברי הטובים ביותר הם דוסי מחמד וגם אני. ב'אפעס' ספציפית אני לא דוס מחמד. התפקיד שלי כסאטיריקן משחרר אותי מהצורך להיות נחמד"

אלכוהול

"עושה לי כאב ראש".

ג'וינטים

"קל וחומר"

להיות ישראלי
"לא יאיר לפיד. נורא מעצבן אותי הילד מהסמל של 60 שנה למדינה. בלונדיני כזה עם שיער ארוך. זה ילד ישראלי? מה זה הכללות האלה? אני לא יודע מה זה ישראלי. בטח לא כל הסמלים האלה. בעיניי, שלמה ארצי שר ביידיש זה יותר ישראלי מהשירים שלו בעברית. בתור עם אנחנו הרבה יותר מורכבים מזה".

כשאהיה גדול
"החלומות שלי התגשמו עוד לפני שהספקתי לחלום אותם אבל כשאהיה גדול אני רוצה להיות יותר ידען. אני מעריץ את אדם ברוך, את ג'קי לוי, את ירון לונדון שאני מת עליו. אלה אנשים שהם לא סתם שנונים אלא מלאים בתוכן. ברגע של כנות? אני לא באמת ידען. מהישיבה עפתי. יש לי רגשי נחיתות לאנשים שלומדים באוניברסיטה. אני מרגיש שיש לי במות ושאין לי תמיד במה למלא אותן".

מסכות

"אין. ההחצנה שלי היא הגימיק שלי".