שמעו בדיחה: שני חרדים ושמאלנית בגיל העמידה כותבים מדור סאטירה...

ידידיה מאיר מעדיף לנהל את קשריו עם העולם באמצעות הודעות אס.אם.אס. אחרי שבוע של התכתבות סוערת שנערכה כדי לקבוע מקום וזמן לראיון, אני יכול לומר בוודאות: מדובר בכותב האס.אם.אסים הרהוט ביותר שפגשתי מעודי. ממש אפשר להרגיש בבן אדם דרך המכשיר. מאיר מנקד, מפסק ולא שוכח להוסיף רווח אחרי הנקודה. נראה שהוא פשוט אוהב להתבטא בשורות קצרות וקולעות, כפי שהוא עושה ב'אפעס'. מאיר, 31, נשוי + שני ילדים גדל במושב גמזו ("לא מושבניק, הבן של הרב") גר בעבר בנחלאות בירושלים, היום ברמת השרון.

גילוי נאות. מה זה גילוי? האמא של הגילויים! אמא שלי הצטרפה לפני כשנה לצוות הכותבים של 'אפעס', אז אולי אני משוחד (אל תקשיבו למילה שיש לי להגיד על הבדיחות של 'אפעס', שכר הלימוד שלי תלוי בזה).

קבענו ב'קופי בין' במרכז העיר וזיהיתי אותו בקלות לפי הכיפה שחורה והזקן הג'ינג'י. הוא החזיק בידו לפטופ וארבעה ספרי קודש והשתאה: 'מה זה, כולם כאן אמריקאים ודוסים!' הספרים, הוא הסביר אחר כך, נועדו לחברותא, עם אשתו, העיתונאית סיון רהב מאיר.

מה אתה? אני לא מצליח להבין, חרדי? דתי-לאומי?

"אני, לא... ", הוא משתהה, "עורך הדין יעקב ווינרוט (מבכירי עורכי הדין בארץ, חובש כיפה שחורה; א"א) אמר פעם שהוא שייך לעולם הלא שייכים ואז תיקן את עצמו ואמר שגם לעולם הלא שייכים הוא לא שייך, אז אני אפילו לא שייך לעולם של יעקב ווינרוט, שלא שייך לעולם הלא שייכים. אני לא שייך לאף מגזר. גם התחתנתי עם חוזרת בתשובה, ובחברה הדתית זה בכלל מיועד לקטועי ידיים ורגליים. אני גם גר ברמת השרון".

תשובה ברורה יותר לגבי הגדרת הזהות שלו, קיבלתי באמצעות תיאור חוויית הצפייה בטלוויזיה: "כל פעם שאני רואה מישהו עם כיפה על המסך אני נדרך. מניסים משעל דרך יגאל עמיר ועד הרב עובדיה. בשבוע שעבר שודר חיקוי של הרב עובדיה יוסף ב'ארץ נהדרת', לא נדרכתי מהחיקוי אלא מהתגובה הצפויה המטומטמת של ש"ס. היא הגיבה כמובן כמו מטומטמת".
ידידה מאיר הוא סמינר מהלך של שלושה ימים בחסות קרן אבי חי על זהות ישראלית זהותיהודית ומה שביניהן. על ההתבטאויות של בניזרי בנוגע להומואים, הוא אומר בלא שמץ של פוליטי קורקט: "הוא מנבל את הפה כי הוא היה חילוני וחזר בתשובה, ולכן הוא צריך להוכיח את עצמו. אני לא שמעתי מעולם על הגמרא הזו 'מי שמרעיד את איברו'", ומצד שני הוא טוען שיש גם קיצוניות מהצד הליברלי של המגרש.
הוא מעיד על עצמו שאין לו דעות נחרצות מאוד והוא נוטה להקשיב ולהשתכנע. אני שם לב לתכונה הזו שלו כשאני מסביר לו למה חשוב לערוך מצעד דווקא בירושלים. לפי המבט בעיניו, עוד כמה דקות, וגם הוא היה מנופף בדגל צבעוני בקינג ג'ורג'.
לא מודה לקב"ה על האינצ'ים בעיתון

'אפעס' התחיל כ'ניוז לטר' מבודח שמאיר נהג לשלוח לחבריו. קובי אריאלי ("החבר הכי טוב") ואורי אורבך שמשו יועצי סתרים. בעבר כתב אתו את המדור יאיר חסדיאל, עורך דין חרדי מבני ברק, ובשנה האחרונה הצטרפה אמא (נילי אושרוב בשבילכם).
אחר כך הם עברו ל'הארץ', ואחרי כמה שנים גם ב'ידיעות' לא היו יכולים להתעלם מהאהדה ש'אפעס' זכה לה. הם הציעו למאיר הצעה שלא יכל לסרב לה ועכשיו הוא שם, מדי שבוע, במוסף השבת, עם הרבה יותר חשיפה וגם, לדבריו, הרבה יותר כאב בטן.
הראשון שזיהה את הפוטנציאל היה רוגל אלפר, העורך לשעבר של מוסף 'הארץ'. הוא הציץ, נפגע והציע להם לפרסם את אסופת הבדיחות הפנימיות במעוז הליברליות הישראלי. בקרב קוראי 'הארץ' היו תגובות צוננות בהתחלה. מאיר מספר:"החלפנו את המדור של שאלות הטריוויה שקוראי 'הארץ' אוהבים נורא. זה התחביב שלהם בשבתות בודדות: לשאול את עצמם שאלות ולבדוק אם הם יודעים או לא יודעים. אנשים השתגעו, מישהו כתב מייל עם עשרים שאלות: 'למה אפעס במקום עשרים שאלות? למה אפעס במקום...'– ככה עשרים פעמים".

איך הרגשת לעבוד ב'הארץ'?

"זה היה ריגוש עצום. כשאמרתי לאנשים איפה אני עובד אפשר היה לראות את ההלם על הפנים שלהם. ואז הם בטוחים שאני כתב לענייני חברא קדישא ואני אומר בגאווה שאני סאטיריקן. אני גאה כי אני מיעוט נרדף. אבל זה בזכות הפלורליזם של הארץ. במכתב הפרידה מעמוס שוקן אמרתי לו תודה ושזה לא מובן מאליו בעיני שהם נתנו לי את הבמה הזו".

אם חשבתם שהוא מודה לקב"ה על האינצ'ים שניתנו לו, הוא ממהר להדגיש: "אני לא אסיר תודה, תמיד מעצבן אותי שאומרים 'נתנו לכם, הכנסנו אתכם', "הכנסנו דוסים לגלי צה"ל". אבל מי אמר שהתקשורת היא שלכם? מי אמר ש 'דתיים משתלבים בתקשורת'? חילונים משתלבים!"

אני לא אמכור את אמא שלי בשביל בדיחה, אבל את אחותי כן

הז'אנר העיתונאי של 'עמוד סאטירי', כלומר עמוד עם בדיחות, דחקות ועקיצות, עבר כבר כמה גלגולים מאז תחיית העיתונות העברית. המדור האחרון שהצליח להשאיר את חותמו היה 'דבר אחר' ושיא תהילתו היה בשנות השמונים והתשעים. השתתפו בו דינוזאורים כמו שלמה ניצן, יאיר גרבוז ודני קרמן. מאז הז'אנר הזה ידע עליות ומורדות.
מכל המדורים של השנים האחרונות נראה ש'אפעס' הוא החד והעקבי שבהם. הוא מצחיק, מצליח לזהות ניואנסים וזיופים קטנים, הבדיחות מהודקות. הם משתדלים לצחוק על דברים עקרוניים ולא רק לשחק משחקי לשון ('ויצים' בשפה המקצועית-אידישאית-אפעסית). אם כי לא כולם יגדירו את 'אפעס' סאטירה, מאחר שאין לו קו אידאולוגי ברור.

כמו תחומים אחרים בעיתונות, גם מדורי הסאטירה הופרטו. הכותבים אינם עובדים קבועים של העיתון אלא פרינלסרים, אבל אל דאגה, מאיר מצליח להתפרנס יפה מהבדיחות.
אם ציפיתם להציץ לישיבה מעושנת של צוות המדור במערכת לקראת הדד-ליין, נכונה לכם אכזבה. הכול עובד במייל, מקסימום טלפון פה ושם לחידוד אחת הבדיחות. גם אתם יכולים לשלוח להם בדיחה, בתמורה תקבלו קרדיט.

במהלך הראיון מאיר נדרש לסגור את המדור ליום שישי הקרוב, ואשתו סיון רהב מאיר (אישיות מפורסמת ומכובדת בזכות עצמה) מגיעה לבית הקפה לעבור אתו על ההגהות האחרונות במייל.

'אפעס' זה סאטירה, או אוסף של בדיחות?

"גם וגם. אבל האג'נדה הראשונה של המדור היא להצחיק. האוריינטציה שלי היא דתית-ימנית והכותבת הראשית שלי, נילי אושרוב, היא אשת שמאל קיצונית בעיניי. אבל האידאולוגיה היא קודם כול להצחיק. לדוגמה, הבדיחה שלה על הממשלה והסיוע ההומניטרי בעזה: "ממשלת ישראל: לא נשאיר סוכת אבלים אחת בלי כיבוד" - באופן אישי, אני נגד סיוע הומניטרי, אתה לא יכול להילחם באויב אם אתה מסייע לו, אבל הבדיחה עובדת, אז הכנסתי אותה. אני לא אמכור את אמא שלי בשביל בדיחה מצחיקה אבל את אחותי כן.
הסיוט שלי כעורך מדור סאטירי, הוא שמישהו יסתכל ויגיד "מה אה.. רגע... רגע.. " ורק בסוף יבין ויצחק. הקורא לא חייב להיקרע מצחוק. אבל שיבין. אני רוצה שהקורא יקבל את הבדיחות לפנים, טראח."

איך אפשר בכלל לכתוב סאטירה בתור אאוטסיידר? אתה לא מכיר את הקודים.

"להיות אאוטסיידר זה חיסרון בעולם האמתי אבל כסאטיריקן זה יתרון. כשרוגל אלפר הציע להפוך את אפעס למדור הסטאירי של הארץ אמרתי לו 'איך אתה מפקיר את הסאטירה של עתון 'הארץ' בידי אדם דתי?! אני לא הייתי נותן לחילוני לשאת דרשה בבית כנסת שלי", ואז הוא אמר לי שיש לנו יתרון כי אנחנו מסתכלים מהצד, אנחנו מסתכלים מהצד על נינט, על יאיר לפיד, על הכול. הסאטירה שלנו היא לא בהכרח פוליטית, אנחנו פשוט מחפשים מה מזויף. יש לסאטירה בישראל, לפחות הישנה, כל מיני שטנצים. היה את דוד לוי ויש שטנץ הרב עובדיה שהוא עילג שכזה, ושרה נתניהו זורקת נעליים ופרס הוא לוזר. אני רוצה לפתוח את נקודת המבט. למה לצחוק על פרס ולא לצחוק על יאיר לפיד ועל רינו צרור?"

הבדיחה שהוא הכי גאה בה היא הדמות הקבועה של יאיר לפיד. יאיר לפיד, בגרסת ידידיה מאיר, ממחזר את קלישאותיו על "להיות ישראלי השבוע" תוך כדי שהוא מנסה למכור עוד ספר תנ"ך מסדרת עם הספר של 'ידיעות אחרונות' ובנק פועלים. עוד בדיחה אהובה היא 'מה היה קורה לו יגאל עמיר היה נהרג בגולני': "חשבנו מה היו אומרים בהספד, על החיוך שלו ושאר מעלותיו כלוחם וצלף". כאן הוא מבקש לעצור לרגע ולהודות לאישה יקרה: "אני, בשם כל כותבי הסאטירה בארץ, אסיר תודה ללריסה טרימבובלר. אישה שאם לא הייתה באה לעולם, לא יודע מה היינו עושים. כמה בדיחות היא נתנה לנו, כמה פרויקטים. וזה מתפתח, יש להם ילדים, עוד מעט תהיה יומולדת, יש בר מצווה, זה ילך אתנו שנים".

נראה שסוגיית ההשתלבות בעולם התקשורת המתירני חושפת קונפליקט פנימי. כשאני שואל אותו אם צריך אישור הלכתי למדור סאטירה הוא אומר: "מה פתאום! יש דבר כזה בהלכה 'אין איסור חל על איסור' ", כלומר אם העיתון החילוני אסור מראש אז מה פתאום לשאול אם מותר להשתתף בו.
אבל מאיר נמלך בדעתו מהר מאוד ומנסה למצוא אישור אחר: "בעצם אני חוזר בי. יש אמירה בגמרא 'שכל ליצנות אסורה, כי ליצנות אחת דוחה אלף תוכחות'. ליצנות היא כמו שמן המשוח על המגן שדוחה את כל חיצי המוסר. אבל יש ליצנות אחת שהיא מותרת ואפילו מצווה זו 'ליצנותא דעבודה זרה'. איזו עבודה זרה? נינט, להתעסק באולמרט כל היום. אני צוחק על כל מיני ערכים מקודשים שההמון נוהה אחריהם ולא שם לב".

כחובב יאיר לפיד אי אפשר שלא לסיים במשחק אסוציאציות קצר:

בדיחה: "הרשלה".

בדיחה שאתה מתחרט עליה:

"לצערי, אני לא חושב שאני כזה משפיע. בטח לא כמו 'ארץ נהדרת' או מאמרים בעיתון".

'הארץ':

המקבילה החילונית ל'יתד נאמן'. עיתון בעל תפיסת עולם".

חזרה בתשובה
"מושג עם יחסי ציבור גרועים. אשתי למשל מתביישת להגיד שהיא חוזרת בתשובה אף על פי שזה אמור להיות דבר חיובי".

חרדים
"כנ"ל. ציבור עם יחסי ציבור גרועים. אני מנסה לדמיין מה הייתי חושב על החרדים לו הייתי מכיר אותם מהעיתונות בלבד".

עד דלא ידע

"היום הכי לא אהוב עלי. מרה שחורה נופלת עלי ביום הזה. רק השמחה של תשעה באב משתווה לדיכאון של פורים. זה נורא מלחיץ כשמכריחים אותך להיות שמח".

ירושלים

"מקום טוב אבל נורא רחוק מתל אביב".

רמת השרון

"מקום מקסים. נורא כיף. וגם משרת את נטיותיי האנתרופולוגיות".

דוס מחמד

"מילה שהמציא אורי אורבך. כמה מחברי הטובים ביותר הם דוסי מחמד וגם אני. ב'אפעס' ספציפית אני לא דוס מחמד. התפקיד שלי כסאטיריקן משחרר אותי מהצורך להיות נחמד"

אלכוהול

"עושה לי כאב ראש".

ג'וינטים

"קל וחומר"

להיות ישראלי
"לא יאיר לפיד. נורא מעצבן אותי הילד מהסמל של 60 שנה למדינה. בלונדיני כזה עם שיער ארוך. זה ילד ישראלי? מה זה הכללות האלה? אני לא יודע מה זה ישראלי. בטח לא כל הסמלים האלה. בעיניי, שלמה ארצי שר ביידיש זה יותר ישראלי מהשירים שלו בעברית. בתור עם אנחנו הרבה יותר מורכבים מזה".

כשאהיה גדול
"החלומות שלי התגשמו עוד לפני שהספקתי לחלום אותם אבל כשאהיה גדול אני רוצה להיות יותר ידען. אני מעריץ את אדם ברוך, את ג'קי לוי, את ירון לונדון שאני מת עליו. אלה אנשים שהם לא סתם שנונים אלא מלאים בתוכן. ברגע של כנות? אני לא באמת ידען. מהישיבה עפתי. יש לי רגשי נחיתות לאנשים שלומדים באוניברסיטה. אני מרגיש שיש לי במות ושאין לי תמיד במה למלא אותן".

מסכות

"אין. ההחצנה שלי היא הגימיק שלי".